ראשי בית מדרש עבודת ה´
 
 
 





 

הרב מנחם
שראל רוזנבלט


הספד לרב מנחם

רבי ומורי בפנימיות, בעבודת ה'. תודה.

לימדת אותי תפילה מהי. נוכחות ה' מהי. תמיד חיית בחוויית נוכחות חזקה ומלאה. כבן המתחנן ומתחטא לפני אביו. כאיש השופך שיחו לרעו. כרעיה האוהבת את בעלה. שנים היית יושב בבית המדרש במשך שעות ארוכות וחוזר על קריאת שמע ופרשיותיה כמנטרה. שוב ושוב. מדגיש כל מילה ושונה אותה עד שהצלחת להגיהה נכונה. עפעפיך הכבדות ומבטך החולמני היו נשאים אל האויר, אל השמים כמו מתבונן בבלתי נראה שאותו אתה ראית. כמתבונן עין בעין. התקיים בך 'כי עין בעין יראו'. וכשהיית זועק בתחינה כעני את י"ג מידות הרחמים היית מקפיד להתעטף בטלית ואתה הנך כעמוד בנקרת הצור. וברגעים אלו אנו זוכים לראות רק את אחוריך. ובריקוד לפני לימוד ליקוטי מוהר"ן, מי שילוח או זוהר אט אט נכנסת פנימה אל תוך הניגון, אל תוך הלב, והיית עולה מעלה עם הנגינה. ואז ברגע אחד אתה נעמד על רגליך ומקפצץ לכבודו של ה', לכבודה של השכינה. וברגעים אלו שאתה הנך מתנענע כאחת החיות דומה דווקא שאתה מדמה אותנו לקופים ואילו השכינה היא רעייתך הבלעדית ובפניה אתה מרהיב בעוז, מפזז ומכרכר.

הרבה אנשים לומדים ומלמדים זוהר, גם אני למדתי עם אנשים ורבנים. אבל אתה רבנו, אתה היית זוהר, חשבת זוהר, דיברת זוהר, ראית זוהר. איתך לא לומדים את הזוהר אלא חיים את הזוהר. קנית את הזוהר של הזוהר ואכן הזהרת כזוהר הרקיע. ובאישון לילה כשהיית נרדם תוך כדי דיבור היה בכך נועם אמת. בתחילה היינו נבוכים אך למדנו להבין שאתה הנך אתה. ללא פוזות, ללא משחקים וללא יומרות חיצוניות. פעמים שהייתה מקיץ ומתחיל משפט שקשור או לא, ופעמים היית מסתכל לנו בעיניים במבט נבוך וחיוך צנוע ואומר עד כאן.

וביום שהחלטת שחדר האוכל זקוק להגנה היית נעמד כל ארוחה ומלמד הלכה מהרמב"ם. רעש געש. מאות בחורי ישיבה יושבים ומפטפטים ואתה בשלך. כ"כ אתה. אומר הלכה כי צריך. לא תלוי באם מישהו מקשיב. חלק מהתלמידים היו נבוכים עד אימה מה יהא על כבודו של הרב?! אך אותך כבוד לא עניין, לפחות לא הכבוד שלך. כבודו מלא עולם. וכך בטרמפים או בנסיעות באוטובוס היית נעמד בחלק האחורי ובזרימה הכי טבעית מוציא דפי צילום של מי השילוח מחלק לכל הנוכחים ומלמד. כי כך נכון. כי כך אתה חושב שצריך.

היית פוסע בבית המדרש ולפתע נעצר על יד חברותא או סתם כך, מרים את ידיך ומבקש. ללא מילים. ללא תנודת שפתיים. רק הגוף נע וזז כמו מבקש רחמים, כמו מבקש דבקות. מבקש ליחד עם ה' את הלומדים, את הפסיעות הללו, את הרגע הזה, את הרהור המחשבה. וממשיך הלאה בטבעיות.

בעיני עצמך היית כאין וכאפס. לא מתוך מאמץ מתמיד אלא באמת שם היית. בשיפלות וענווה של אמת. לא היה לך מעצמך כלום ובשל כך זכית לדבוק בזאת שלית ליה מגרמה כלום. לא יכולת לסבול את העובדה שהרב בני והרב ראם יושבים בשיעור ומקשיבים לך. הפצרת בהם שזה ביטול תורה. ואכן התעקשת עד שהם נאלצו לעזוב את השיעור בחיוך ואהבה.

ושוב, המבט שלך עולה בעיני רוחי. מביט בי. אוהב. חיוך נבוך. רואה את הטוב. מאמין בי. מבט המטהר מכל הכתמים. רואה שוב ושוב את ידיך מונפות באוויר בתנועה שמבקשת ומתחננת.

והנה כעת בהעדרך שאתה נעלם ונסתר, שאתה נפלא ממנו, אני חש בפלא ובנסתר שבתוכי ושבחיים. את הנסתר שתמיד לימדת אותי לראות ולחוש, להכיר ולהרגיש. רואה אני כמה חלקים ממני שלך וממך הם. בחשיבה, בתפילה, בחיפוש, בחופש, בשמחה, בטוב, בהוויית חיים שלמה שספגתי ממך מעצם היותך רק מנוכחות והתבוננות. שם אני על לב עד כמה מרחבים שלמים בתוכי, רבדי קיום הכי תשתיתיים , הכי יסודיים ממך הם. לא רק עוד רעיון וחידוש אלא ממש תבניות החשיבה, תפיסות היסוד, שאלות החיפוש שמנחות את החיים קשורים ברמה עמוקה אליך. חדרת לתוכי, נגעת בי, הפכת אותי, את חיי, ולא משיחת נפש עמוקה או שיעור מהפכני, אלא במי שהיית, בכל כולך, בהווייתך, במבטך, בתפילה, במילים שלך שהיו כה פשוטות וכה חדשות.

לרוב, שמישהו הולך מאיתנו משהו מת בנו. אך כעת, הרב מנחם, אני חש שדווקא בלכתך משהו חי בתוכי. משהו התעורר, כמיהה, געגוע, חיפוש, חופש, רצון, אהבה, אחדות.

ובפעם האחרונה שראיתיך הרב רבי מנחם היקר. שוכב במיטתך. בעיניים עצומות. ישן. כאשר נשמתך נעה בין שמים לארץ. שעות בודדות בטרם ניתקה סופית מגופך. דומה היה שחיוך נסוך על פניך. כאילו שוב אתה מתכנן להפתיע אותנו. שעוד רגע ועיניך נפקחות ושפתיך ימשיכו באיזה משפט לא גמור שקשור או לא. דקות ארוכות עמדנו בתור כדי לזכות להתייחד איתך בפעם האחרונה. חשבתי מה אדבר ומה אומר? כיצד נפרדים? כיצד מסכמים כל מה שיש לומר? והנה ברגע האחד והמיוחד שאני מולך ואתה מולי ומילה אחת שפתי דובבות. תודה.

אהבתי ואוהב אותך רבי. היית פלא. חידוש שלא היה כמוהו ולא יהיה לעולם. אתה זורם בתוכי כאור גדול. דמותך עולה בעיני רוחי. מביט אלי ומחייך. מביט במבטך האוהב.

אשתדל לאהוב את ה' ואת העולם ללא תנאי וללא גבול. להבין ולהפנים שיש מקום לכולם. לפתוח את הלב ולא לקמוץ. ליחד את ה', לדבוק בו. להיות הכי אני, לא לפחד. לתור ללא ללאות אחר הנסתר, אחר הפלא שבעולם, שבכולם.

כואב לי על העולם ועל האנשים שלא הכירו ושלא יכירו. וגם אם ישמעו וילמדו הרי שלא זכו לראות. לחזות בנועמך ולבקר בליבך. כואב על אלו שלא יזכו לסטירה מלטפת. לנשיקה אוהבת. להערה על תפילין שלא במקום. לתוכחה מחממת. לראות את מי שרואה. לאהוב את מי שאוהב. צר לי על האי שופרא דבלי בארעא.

קשה לסיים. קשה להפסיק לכתוב.

יותר ממה שכתוב כאן רשום וחרוט על ליבי.

יותר ממה שאוכל אי פעם לומר ולבטא סוער בתוכי, בפנימיותי, בנשמתי.

תמיד תמשיך לחיות בתוכי.

תודה על הכל.

תודה.

כואב ואוהב.

מתגעגע עד בלי די.

 

שראל


 

כתיבת תגובה
שם
   
דוא"ל
   
כותרת
   
 
תגובות
טרם התקבלו תגובות

 

 

 
   
כל הזכויות שמורות למחברים ©
שאל את הרב, פרשת השבוע