ראשי בית מדרש בין המצרים ותשעה באב
 
 
 





 

ימי בין המצרים
הרב רא"ם הכהן


במעגל השנה, ימי בין המצרים מתאפיינים כימי רעות דור אחר דור, ימים בהם הפורענות פוגעת בכל תקופה ותקופה. אך מבט עמוק אל הימים הללו מלמד על הימים הללו כימים בהם ההתגלות של הקב"ה, והחיבור של השכינה לעם ישראל חזקים ביותר. עוצמת ההתגלות בימים הללו מובילה פעם אחר פעם לחורבן, אך היא מהווה תשתית לקראת הכלת השפע האלוקי לאחר עבודת הכנה בימי תשרי

לכל רצון או מעשה יש את הזמן הנכון בשבילו. לכל רצון אלוהי יש את התזמון שבו הוא יתגלה. השינויים והתמורות בהופעת ה' ורצונו בעולם קשורים לציר הזמן המתפתח והמשתנה, כפי שהדבר מתבטא בהתפתחות ההיסטורית של העולם. אולם להופעות הללו  ישנו ביטוי גם בהיבט המחזורי של הזמן בכל שנה ושנה. הזמנים השונים בשנה נושאים תוכן פנימי שונה, ורצון ה' המופיע בעולם משתנה מחודש לחודש[1]. לא רק תוכן הקשר וההשפעה הגלויה משתנה, אלא גם עוצמת הקשר ומידת הופעתו בגלוי אינן קבועות, וחלות בהן תמורות במחזור השנתי: ישנם זמנים בשנה בהם החכמה האלוהית המנהיגה את העולם נגלית וברורה לבני האדם, וזמנים בהם חכמה זו נסתרת.

נתבונן, לדוגמא, בתקופת בין המצרים. במהלך הדורות התאפיינה תקופה זו בביטויים חוזרים ונשנים של חורבן. כפי שנאמר במשנה: 

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב:
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה. (
תענית פרק ד, משנה ו)

המשנה סוקרת סדרה של אירועים חריפים וקשים, חריגים במשמעותם, שאירעו בתולדות עם ישראל בתאריכים ספציפים - י"ז בתמוז וט' באב. המדרש מתאר את מידת הדין המתוחה בזמנים אלו מעל בני האדם:

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים": ביומין דעקא [=בימות הצרות], משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי שולט, כדון אמרין [=כפי שנאמר]: "מדבר באופל יהלך מקטב ישוד צהרים"... ואינו מהלך לא בצל ולא בחמה, אלא בכל שהוא סמוך לחמה.
ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר: כלו מלא עינים קליפות קליפות ושערות שערות, וריש לקיש אמר: עין אחד
קבוע לו על לבו, וכל מי שהוא רואה אותו הוא נופל ומת. ומעשה בחסיד שראה אותו ונפל ומת.  (איכה רבה, פרשה א)

ימי "בין המצרים" מובנים על פי המדרש כ"ימות הצרות", ימים המסוגלים להופעת צרות ובעיות. אין זה מקרה שהחורבן חזר על עצמו שוב ושוב באותם התאריכים, אדרבה - חזרה זו מעידה על תכונתם של ימים אלו.

בין המצרים וראש השנה

מתוך ההתבוננות באופיים של ימי בין המצרים מתגלה המחזוריות שבהתגלות מידותיו של ה' במהלך השנה. אם נעמיק עוד, ניווכח כי התגלות מחזורית זו יכולה לבאר לנו את החלוקה הראשונית שראינו, ולהבהיר את מהותו של ראש השנה.

חורבן בית המקדש מתאר, באופן פשוט, ריחוק עצום עד כדי משבר בין ה' ועם ישראל. כנגד הנחה פשוטה זו, מפתיעה אמירה מדרשית אחרת המתארת את מצב הכרובים בעת החורבן:

אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה". (יומא נד ע"ב)

הכרובים שבקודש הקודשים, העשויים בדמות תינוק ותינוקת, מסמלים את הקשר שבין עם ישראל והקב"ה[2]. בעת החורבן מצפים היינו לראות את הכרובים בשיא ריחוקם, כיאה למצב היחסים בין ה' ובין עמו, אך המדרש מחדש שדווקא בשעת החורבן היו הכרובים מצויים בשיא קרבתם. כיצד ניתן להסביר את החורבן, יחד עם גילויי החיבה והקרבה של ה'? הדבר יובן על פי הסברו על ר' צדוק מלובלין לאופים של ימי בין המצרים:

דהקב"ה נותן מלא עומסו וכו', ואי אפשר בעולם הזה לקבל רוב טובה ההוא כלל. ובאותו מקום זמן ונפש שנשפע הפירעון ושכרו של השם יתברך מצד ריבוי השפע נעשה חס ושלום פורעניות לרע, כידוע בסוד שבירתן של כלים זוהי מיתתן על ידי ריבוי האור, וכן אמרו ז"ל על פסוק "לא יראני האדם וחי", הא בשעת מיתתן רואה.
ולכן אמרו ז"ל שמצאו כרובים מעורים, אף על פי שלא היו עושין רצונו של מקום, כי אז היה תוקף ריבוי שפע האור, ולכך זכה יחזקאל למראות אלוהים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה אז, שזה ענין לידת משיח בט' באב... וכן השפע שירד לט' באב שהיה מלמעלה שפע גדול ועצום כנזכר לעיל נתחלק גם לי' באב ולמטה נתהפך רחמנא ליצלן. (
צדקת הצדיק, סימן קעא)

לפי ר' צדוק ימי בין המצרים אינם ימי ריחוק אלא דווקא ימי קרבה גדולה בין ה' ועמו, כפי שניתן לראות באופן פיזי ונגלה במצב הכרובים. ברם, קרבה זו, על פי רוב, גדולה כל כך, עד שהעולם הזה  אינו יכול להכיל אותה. עם ישראל ככללו אינו ראוי תמיד למדרגה גבוהה שכזו, ועל כן  קרבה  זו עלולה להביא למצבי חורבן. ימי בין המצרים, בהיותם ימים של קרבה, מסוגלים לטובות גדולות למי שזוכה לכך: יחזקאל זכה בה למראות אלוהים, וכן זוהי התקופה שבה נולד המשיח; ברם, למי שלא נמצא במדרגה גבוהה ולא ראוי לזכות לאור זה, מתהפכת עליו הקרבה הגדולה ומזיקה לו, שכן "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (בבא קמא נ ע"א).
הפורענות הנובעת דווקא מתוך ההתגלות האלוהית תובן על פי דבריו של ר' צדוק בהמשך הסימן:

וידוע נגד עשרים ושנים ימים שבין המצרים הם מראש השנה ועד שמיני עצרת... ובאותו זמן (=ימי בין המצרים) יורד שפע תורה הרבה, רק שהוא בראיה כטעם מראות יחזקאל, ואמרו ז"ל "הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה", שזהו דוגמת פסח - ראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל במרכבה.
 ואחר כך שבועות - מתן תורה
בקניין, וצריך מ"ט ימי הספירה בינתיים, וכן מי' באב עד ראש השנה הם מ"ט ימי ספירת נקיים, ואחר כך (=תקופת תשרי) מתחיל דברי תורה בקניין, כפי תוקף הראיה שבין המצרים.

ר' צדוק מכנה את ההתגלות בימי בין המצרים בכינוי "דברי תורה בראייה", ומסביר כי החכמה וההשפעה האלוהית המתגלה בימים אלה הינה חד-צדדית: לגילוי של ימי בין המצרים לא קודם עמל אנושי, והוא לא מותאם לכלי הקבלה של המציאות. הוא 'נוחת' אל המציאות כרעם ביום בהיר, לא באופן או ברמה שהיא יכולה להכיל, ושובר אותה. זו הסיבה לפורענויות של תקופה זו: סוג הגילוי אינו תלוי בפעולה מלמטה, אינו מתאים ליכולת הקבלה, ולכן המציאות נשברת בפניו.
כתמונת נגד לימי בין המצרים, מציג ר' צדוק את תקופת תשרי. ההתגלות של תקופת תשרי מכונה בפי ר' צדוק בשם "דברי תורה בקניין". כשם שלקבלת התורה קודמים ארבעים ותשעה יום, מפסח ועד שבועות, גם לקבלת השפע של ראש השנה קודמים ארבעים ותשעה יום - מי' באב ועד ראש השנה. זו תקופה של עמל אנושי והתכוננות, הכנת כלים לקליטת ההתגלות האלוהית. בסוף התקופה, בהתחדש השנה, מוכשרת המציאות לקבל את ההארה העליונה בתוך הכלים ובשפה שהיא יצרה. קיום המציאות, במובן של הכנת המציאות לאפשרות של קבלת שפע אלוהי והכלתו, תלויה, אם כן, בעבודת האדם.

 

(מתוך עלון דבש מסלע גליון מס' 57 - מנחם-אב תש"ע)



[1] בחלק מהסידורים מופיעה בתפילת מוסף של ראש חודש רשימת צירופים של שם הוי"ה, כשבכל חודש יש לכוון לשם ה' המיוחד של אותו החודש.

[2] "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד ע"א).


 

כתיבת תגובה
שם
   
דוא"ל
   
כותרת
   
 
תגובות
טרם התקבלו תגובות

 

 

 
   
כל הזכויות שמורות למחברים ©
שאל את הרב, פרשת השבוע