ראשי בית מדרש מצורע
 
 
 





 

מהי הצרעת? (לפרשת מצורע)
פרופ´ אלחנן מאיר


פרשת מצורע עוסקת בשלושה נושאים: תהליך הטהרה של אדם מצורע, צרעת הבית ודיני הזָּב והזָּבָה. בפרשת תזריע (הפרשה הקודמת לפרשת מצורע) המיקוד היה על אבחון הצרעת. הדיון להלן על פרשת מצורע מתמקד בנגע הצרעת עצמו.

 

מה היא הצרעת?

הצרעת מתוארת בתנ"ך כנגע היכול להופיע בגוף אדם, בבגד או בבית. אין בתנ"ך צרעת אצל בעלי חיים. אם הצרעת היא עונש על חטא, מובן איך אדם יכול להיות נגוע ואיך רכושו (בגד או בית) יכול להיות נגוע, אם כי קשה מדוע בעלי חיים של האדם אינם יכולים להיות נגועים בצרעת.
מבחינת הדינים של הצרעת יש סימנים המזכירים מחלה מדבקת ויש שהם דווקא סימנים לתופעה שאינה מדבקת. ואלה הם דיני מצורע (סימון האותיות שלי, אי"מ): "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע [א] בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים [ב] וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ [ג] וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה [ד] וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ [ה] יִטְמָא טָמֵא הוּא, [ו] בָּדָד יֵשֵׁב [ז] מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מה-מו).
בדינים אלה יש שניים שהם מובהקים כמתאימים למחלה מדבקת: (א) בדד ישב, ו- (ב) מחוץ למחנה מושבו. כלומר: לא רק שיש להרחיקו מן המחנה, אלא שגם מחוץ למחנה הוא צריך להיות 'בדד' ולא עם אחרים הנגועים כמותו (על פי פירושו של רש"י; י"ג, מו).
לעומת זאת אפשר לטעון שהצרעת איננה דומה למחלה מדבקת, ולטענה זו אפשר להביא לא פחות מתשע תמיכות: (א) האדם המנוגע צריך לשמור על חוסר-היגיינה: בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע; (ב) כהן - ולא רופא - הוא העושה את האבחון; (ג) במצב ספק מביאים את הנגוע אל הכהן ("וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"; י"ג, ט) ולא הכהן הולך אל הנגוע - ואין חשש שידביק אחרים בדרך; (ד) אם האדם כולו נגוע - הוא דווקא טהור;[1] (ה) בצרעת הבתים לפני האבחון יש להוציא את הכלים מן הבית, ואילו היתה זו מחלה מדבקת ודאי היה צריך לשמור על הכלים בהסגר בתוך הבית; (ו) האדם המצורע מתחטא (כביסת בגדים, גילוח מלא ורחיצה) דווקא אחרי שהצרעת עברה ממנו; (ז) אין בתורה מצוַת הרחקה ממחלות מדבקות אחרות, כגון דֶּבֶר, ומכך נראה שמצוַת ההרחקה של המצורע איננה למניעת הפצה של הנגע; (ח) מלך ארם נשען על נעמן המצורע (מל"ב ה', יח) ואינו חושש מהדבקה. משתמע מן הנ"ל שהצרעת היא נגע מיוחד.[2] הרב אלחנן סמט[3] דן בשאלה עד כמה הצרעת מזוהה עם מחלת ה-Lepra או מחלה אחרת הקיימת בימינו, ומגיע למסקנה כי הצרעת היא מחלה שכנראה איננה קיימת עוד.[4]
בתנ"ך מוזכרים אנשים מצורעים בששה מקורות:

1.

משה

שמות ד', ו:

"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ [למשה] עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג".

2.

מרים

במדבר י"ב,
 א-י:
דברים כ"ד
ח-ט:

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה... וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת".
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה'  אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם...".

3.

נעמן

מל"ב ה', א:

"וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע".

4.

גיחזי

מל"ב ה', כז:

[אלישע לגיחזי] "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".

5.

ארבעה אנשים

מל"ב ז', ג:

"וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר [של שומרון]...".

6.

עוזיהו

דה"ב כ"ו,
טז-יט:

"וּכְחֶזְקָתוֹ [של עוזיהו] גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית... וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת... וַיֹּאמְרוּ לוֹ [הכהנים] לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה'... וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ...".

   
   

לפי ריש לקיש הכינוי 'מצורע' מביע את הקשר בין הנגע לבין החטא של 'מוציא שם רע' הדומה לו מבחינת צליל ההיגוי[5]. הרשימה לעיל של המצורעים תומכת בטענה רק באופן חלקי - רק בשניים מתוך ששת המקורות לעיל ידוע על הוצאת שם רע שקדמה לצרעת:
על משה אומר ראב"ע "בעבור שחשד שלא יאמינו [בני ישראל] נצטרעה ידו" (שמות ד', ד), והרי קרה ההפך: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד', לא). אצל מרים ודאי יש קשר בין הדברים על משה לבין הצרעת שהגיעה אליה, כפי שברור מן הפסוקים לעיל. אצל כל האחרים, כאמור, אין שום אפשרות לייחס את הצרעת להוצאת שם רע.

הפטרות 'תזריע' ו'מצורע'

שלושה מתוך שישה סיפורי המצורעים בתנ"ך מופיעים בספר מלכים ב' בפרקים ה-ז: נעמן וגיחזי בפרק ה', וארבעת המצורעים בפרק ז'. שני הפרקים האלה משמשים להפטרות של פרשות 'תזריע' ו'מצורע' כאשר הן נפרדות. בפרק ה' מדובר על נעמן שר-צבא ארם אשר היה "אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע" (מל"ב ה', א). תוכן הסיפור בתמציתיות: מלך ארם שולח את שר צבאו - נעמן - לישראל כדי שמלך ישראל ידאג שנעמן יֵרפא על ידי "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן" (מל"ב ה', ג). אלישע מציע לנעמן לטבול בירדן, נעמן טובל ונרפא מצרעתו.

בפרק ז' מסופר על ארבעה אנשים מצורעים שישבו מחוץ לעיר שומרון בזמן שארם צָרוּ על העיר והיה בה רעב גדול. המצורעים בייאושם מחליטים להסגיר את עצמם בידי הצָּרים על העיר. ה' משמיע קולות שבגללם הצרים מפסיקים את המצור ובורחים, המצורעים חוזרים לשומרון ומבשרים שהצרים ברחו, ולמחרת, כדבר ה' בפי אלישע, יש בשומרון מזון בזול.
בפרשת תזריע מדובר על אבחון הצרעת על ידי הכהן, בפרשת מצורע מדובר על תהליך הטהרה של המצורע.
שאלה: מבין שני הפרקים במלכים א' - פרק ה' על נעמן הנטהר מצרעתו ופרק ז' על ארבעת המצורעים - איזה פרק מתאים כהפטרה ולאיזו פרשה?[6]
התשובה הנראית נכונה היא שפרק ה' שבו מסופר על ההיטהרות של נעמן מן הצרעת, יהיה פרק ההפטרה לפרשת מצורע, שתחילתה 32 פסוקים על תהליך ההיטהרות של המצורע; ושפרק ז' על ארבעת המצורעים, הכולל כמה מאפיינים על חיי המצורעים מחוץ למחנה יהיה ההפטרה לפרשת תזריע בה 46 פסוקים על אבחון הצרעת ובה מופיע הדין "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מו).
הקושי בפתרון זה הוא שההפטרה לפרשת תזריע (הקודמת לפרשת מצורע) תהיה פרק ז' במלכים ב', וההפטרה לפרשת מצורע (הכתובה בתורה אחרי פרשת תזריע) תהיה פרק ה' במלכים ב'. בגלל קושי זה נקבע כי בפרשת תזריע מפטירים את ההפטרה על 'צרעת נעמן', ובפרשת מצורע על 'ארבעת המצורעים' (כאשר הפרשיות תזריע ומצורע מחוברות - מפטירים את ההפטרה על 'ארבעת המצורעים').[7]

הערות ממבט פסיכולוגי

ההערות ממבט פסיכולוגי, להלן, הן על הוצאת שם רע - בעקבות הדמיון בין צירוף מילים זה לבין שם הפרשה - מצורע.
המקור לצירוף המילים 'מוציא שם רע' בפרשת כי-תצא: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע..." (דברים כ"ב, יג-יד). כאשר אדם מפיץ בציבור דבר רע על אדם אחר - זה מעשה אשר קשה מאוד (ואולי אי אפשר כלל) לתקן אותו. קל ליצור דעה רעה אצל אנשים על אדם מסויים, או על קבוצת אנשים. אחרי שדעה רעה כזו עלתה במחשבתם של אנשים, דעה כזו קיימת אצלם גם לאחר שיקבלו נתונים לדעה הפוכה.
מוכר הסיפור שאמרו על אדם מסויים שאחותו יצאה לתרבות רעה ולא היה ביכולתו לשכנע שאין לו ושלא היתה לו אחות מעולם. הטענה שאין לו אחות מתקבלת אצל השומעים כתירוץ לא אמיתי שנועד להסוות את היציאה לתרבות רעה של האחות, יותר מאשר כעובדה נכונה שבאמת מעולם לא היתה לאותו אדם אחות.
דוגמא שניה: פלוני מפיץ ידיעה על סוחר מסויים שהוא משתמש במאזניים המקפחים את הקונה, או מחזיר פחות עודף מן המגיע, או מחייב בקופה מחירים הגבוהים מן המחירים הרשומים על מדף המוצרים. ידיעה זו מתפשטת במהירות ומתקבלת בקלות כידיעה אמיתית. גם עשרה קונים אצל אותו סוחר שידווחו מניסיונם האישי שהמשקל היה נכון, העודף נכון והמחיר בקופה כמו הרשום על המדף יֵחשבו אצל השומעים כבעלי מזל שלא רוּמוּ, או כמי שלא הצליחו לגלות את האונאה. כמה על הסוחר לטרוח כדי להוכיח את הגינותו!
דוגמא שלישית: יש מי שמוציא פַּשְקְוִיל (הודעה מודפסת) על פלוני שהוא סוטה, השמועה תתפשט במהירות וההכחשה והראיות שכנגד לא יתקבלו.
פעולת התקשורת בעניין הוצאת שם רע ורכילות היא ראייה קיצונית לנאמר לעיל. ידיעת השמצה על אדם (בשכיחות גבוהה סובלים מכך ראשי השלטון והכלכלה, אך גם רבנים, מפקדים ועוד) מופיעה שוב ושוב בכותרות ראשיות ובראש מהדורות החדשות, בעוד ההכחשה מוצגת באותיות קטנות בעמוד האחורי של העיתון ומוזכרת פעמים מועטות בסוף החדשות ובשעות בהן יש האזנה מצומצמת.
מול הדברים לעיל, אפשר לטעון שאי-הפצה של ידיעה על מעשים רעים אשר באמת נעשו עלולה לעודד חזרה על אותם מעשים (בגלל העדר סנקציות חברתיות ואחרות) ולגרום - בעקיפין - למינויים של אנשים מושחתים לתפקידים אחראיים. הסתרה של ידיעות רעות על ראשי השלטון מסייעת לאנשי השלטון, להתדרדר למעשים מושחתים וכך ה'שלטון משחית'.
הנה הדִילֶמָה (=הבעיה לפתרון): מתי וכיצד צריך, מותר או אסור לפרסם בציבור ידיעה על מעשה רע שנעשה או שאולי נעשה?
בעת הכתיבה של דברים אלה מוכרים מִקרים לא-מעטים בישראל שאדם נָדון בבית-משפט ויוצא זכאי (ולא רק 'זכאי מחוסר הוכחות'). קורה שהנאשם אפילו אינו נדרש לענות על כתב האישום בהיות האישום חסר בסיס. בינתיים אותו אדם נקלע למצוקה נפשית ממושכת עד לדיון בבית-המשפט ולהוצאות כספיות, וכל משפחתו סובלת מן הגינוי החברתי. כאשר הוא יוצא זכאי - ידיעה זו בקושי מובאת לידיעת הציבור. יש מי שהאשמות-שווא כאלה הוגשו נגדם שוב ושוב (רצון רע של בכירים בשלטון או בפרקליטות?), ויש שבגלל האשמות כאלה הפסידו מינוי חשוב אשר עמדו לקבל.
במילים אחרות: הוצאת שם רע (ורכילות) הן בבחינת "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קֹהלת א', טו); ובצורה אחרת: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כא).



מאמר זה לקוח מהחוברת "שבת וינפש - פרשיות השבוע בהיבט פסיכולוגי" שכתב פרופ' אלחנן י. מאיר על חמישה חומשי תורה. להזמנת חוברת זו וספרים נוספים מהוצאת גילוי לחץ כאן



[1] ראה 'הערות ממבט פסיכולוגי' לפרשת תזריע, לעיל.

[2] אלה שמונה 'תמיכות' ולא הוכחות מלאות. למשל: אפשר לטעון שמלך ארם לא ידע על דרך הידבקות במחלות ושבזמנו לא היו רופאים.

[3] עיונים בפרשות השבוע (סדרה שנייה), מכון מעליות, תשס"ה; עמ' 61.

[4] לעומת זאת, יש לצערנו היום מחלות גוף ונפש אשר כנראה לא היו קיימות בעולם הקדמון.

[5] "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא יד) 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו:).

[6] את הרעיון לקטעים הבאים שמעתי בשיעור של הרב אלחנן סמט. הכתוב לקמן הוא תמצית מן השיעור המעולה.

[7] במסכת מגילה (לא:) בתוספות דיון על ההפטרות בשבע השבתות בין תשעה באב לראש השנה - כולן מספר ישעיהו ואינן לפי הסדר בספר ישעיהו (תוס' דיבור המתחיל: ראש חודש).


 

כתיבת תגובה
שם
   
דוא"ל
   
כותרת
   
 
תגובות
1.
יפה
שלמה רוזנר (4/7/2011)
במקרה הגעתי לזה, במסגרת פרוייקט של כתיבת דברים לנכדותי. מצא חן בעיני. הרשיתי לעצמי לעשות פרפרזה חלקית ומקועת ומפושטת. מדובר בילדות.
נדמה לי שבדיון הפסיכולוגי מתבקש קישור רעיוני ואפילו תמונתי בין מוש"ר ובין צרעת. ולא קשה לעשותו.

 

 

 
   
כל הזכויות שמורות למחברים ©
שאל את הרב, פרשת השבוע