ראשי בית מדרש תרומה
 
 
 





 

"תערוך לפני שולחן" – למה ומדוע? (לפרשת תרומה)
הַחַבּוּרֶ´ה ללימוד המשכן וכליו


העדר פעולות אכילה או הקְרבה בתהליך עריכת לחם הפנים, והצבת מערכת כלי אכילה על השולחן, אינם מצביעים על חוסר הממשות של האכילה, אלא מדגישים את הממשות של שולחן-ברית משותף לשני הצדדים

אחד מן הכלים העומדים במשכן ה' הוא השלחן. בפרשת תרומה, לאחר תיאור מבנה השלחן מתואר שימושו - "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כ"ה, ל'). בשונה מ'שותפיו לחדר' - מזבח הקטורת והמנורה, שפרטי העבודות הנעשות בהם מוזכרים בפרשיות המשכן, הכנת לחם הפנים ועריכתו מתוארת לקראת סוף ספר ויקרא:

"ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה'. ונתת על המערכת לבנה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה'. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם".
(ויקרא כ"ד, ה'-י')


מדוע עורכים לחם לפני ה'?

המנהג להניח חלות לחם על השולחן במקדש לפני האל, עם שאר מעשי פולחן, היה רגיל ומקובל במקומות ובזמנים שונים... אחת המקבילת הבבליות מצויה, דרך משל, ברשימה של קרבנות תמיד מן העיר אֶרֶך. הרשימה... מכילה מספרים מדויקים של חלות לחם שהכהנים חייבים לערוך על שולחניהם של אנֻ ושאר האלים, בצד נסכים וקרבנות ממין אחר.
(אנצ' מקראית, ערך 'לחם הפנים', כרך ח עמ' 495)

לפי גישה זו, הלחם נועד לאכילת האל. מעבר לבעיה התיאולוגית הטמונה בפרשנות מעין זו, יש בה מספר קשיים:

1. מדוע הלחם נערך רק פעם בשבוע?

זאת במיוחד בהשוואה ליחס שנתן אויל מרדך ליהויכין:

...ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו. וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חיו.
(מלכים ב' כ"ה, כ"ט-ל')

ובהשוואה למנהגים מקבילים באותה תקופה:

לפי הנמסר שם, יש להחליף את החלות לא אחת לשבוע, אלא לכל ארוחה מארבע הארוחות המוגשות לפני האלים מדי יום ביומו, ובאופן כזה מצטרף מספרן השבועי של החלות באותו מקדש למאות רבות.
(אנצ' מקראית, שם)

2. אם אכן אכילת ה' יש כאן, מדוע אין היא באה לידי ביטוי בשריפת הלחמים? אמנם גם לכהנים ניתן לאכול מאשי ה', אך אם זו 'ארוחתו הבסיסית', דינה צריך להיות כמו עולת התמיד - "קרבני לחמי" -כליל על המזבח.


פרשנות אחרת מצאנו בדברי האברבנאל:

"והיה אמתים ארכו כאלו יאכל עליו אדם אחד בלבד. כי רוחב האדם הוא אמה. ונשאר חצי האמה מזה וחצי האמה מזה לשתי מערכות הלחם... והיו כל אחד משתי המערכות שש חלות לחם... שצריך לחם אחד בבקר ולחם אחד בערב... והיה השולחן אמה רחבו כדי שיהיה המקום הנשאר פנוי לפני האוכל אמה על אמה. והיה אמה וחצי קומתו כדי שיהיה השלחן בקומת האדם עד טבורו כי קומת כל אדם ג' אמות... והנה הלחם הזה לא היה נאכל שמה אבל היה נחלק למשמרות. והוא המוכיח שלא היה זה לצורך גבוה אלא לרמוז על מעשי ה'..."
(אברבנאל שמות כ"ה, כ"ג)

האברבנאל מראה כיצד מתאימים פרטי השולחן והלחם להרגלי אכילה אנושיים. כיוון שגם אכילת הלחם נעשתה על ידי בני-אנוש, הוא מסיק שהשולחן אינו מיועד לאכילת ה', אלא מהווה רמז למעשי ה' המתבטאים באכילת האדם:

"הערה ורמז שהטובות הגשמיות העושר והכבוד הם מלפני ה' לאוהביו ולשומרי מצותיו."
(שם)

לדבריו, יש ללמוד מצורת השולחן לאכילת האדם בכלל:

"ומזה תדע שלא בחר הקב"ה שיהי' שולחנו נמוך ועל פני הארץ כמו שאוכלים בני קדר. אלא שיהיה השולחן גבוה מן הארץ כמנהג היום באלו הארצות האוכלים על שולחנות גבוהים וכל שכן הגדולים והמלכים מהם. כי הוא באמת המנהג המשובח והמתיחס אל הכבוד."
(שם)

אם כן, האברבנאל רואה בשולחן מקום לפני ה' המסמל את אכילת האדם. יש קושי לקבל פרשנות זו, שכן אין ציווי לאכול את הלחם על השולחן, אלא "במקום קדוש", שבמקומות אחרים בתורה מהווה כינוי ל"בחצר אהל מועד" (ויקרא ו', ט' ו-י"ט). אם נאמר שהשולחן מסמל רק את מקור האוכל והשפע, אין זה מובן מדוע צריכים מימדי השולחן להתאים לאכילה אנושית. כמו כן, משמע מהפסוקים כי עריכת הלחם באה מהאדם אל ה' - "יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל", ולא "מלפני ה' לאוהביו" כדברי האברבנאל.


כיוון פרשנות נוסף מביא מ"ד קאסוטו:

לפי התפיסה הישראלית... אין לקשור במושג האלהות את מושגי האכילה והשתיה במשמעותם החמרית... לפיכך אין תפקיד השולחן במקדש הישראלי כתפקיד השולחן במקדשים האליליים... הקערות שעל השולחן, הנזכרות בפס' כ"ט, נשארות ריקות כשם שנשאר ריק כסא האלהים שעל הכפורת... ואם כן אפוא, אין השולחן והכלים הריקים אשר עליו אלא סמל.
(מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, עמ' 235-234)

קאסוטו מסביר כי כלי השולחן הם כלי אכילה המונחים על השולחן. חז"ל, ובעקבותיהם פירושי הראשונים על התורה, פירשו כי כלי השולחן משמשים להכנת הלחם והצבתו על השולחן: "קערותיו אלו דפוסין, כפותיו אלו בזיכין, קשותיו אלו סניפין, ומנקיותיו אלו קנים" (מנחות צ"ז.). פירושו של קאסוטו נראה קרוב יותר לפשוטו של מקרא, שכן בתיאור עשיית השולחן וכליו מופיע: "ויעש את הכלים אשר על השלחן את קערתיו ואת כפתיו..." (שמות ל"ז, ט"ז).

אם כן, השולחן אינו משמש רק כנושא לחם הפנים, אלא ערוך ומוכן לסעודה. הראנו לעיל כי אכילה ממשית לא היתה על השלחן, בין אם תהיה זו אכילת שמים או אכילת אדם, כך שעריכת השולחן לסעודה מעצימה את שאלת המשמעות של שולחן לחם הפנים.

קאסוטו רואה בחוסר הממשות של האכילה את עיקר המסר של השולחן - שלילת הגשמת האל. לטענתו, הדבר מתאים למסר הכללי העולה ממעשה המשכן.

גם בקבלת פרשנות זו יש קושי: אם כל מטרת השולחן להראות כי אין אכילה "קמי שמיא", מדוע לערוך לחם ממשי לפניו? מדוע לא ידמה השולחן לכלים אשר עליו, ויישאר גם הוא ריק?

ועוד, ההשוואה לכסא האלהים הריק אינה שלמה. אמנם בארון ובכפרת אשר עליו אין מימוש חזותי של האל, אך אלהים מופיע בצורה אחרת - "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים" (שמות כ"ה, כ"ב). התגלות קולית ולא חזותית תואמת את דברי משה כאזהרה מפני עבודה זרה: "קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול... ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה..." (דברים ד', י"ב-ט"ו). ואילו כאן, השולחן רק שולל את ממשות האל, ואינו מהווה התגלות מסוג אחר.


הרמב"ם משאיר את שאלת השולחן ב'צריך עיון':

והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם ברור. אבל השלחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר אייחסהו.
(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ה)

* * *

בדברינו ננסה להציע פתרון לשאלת השולחן תוך התבססות על פרטי מצוות לחם הפנים.

ראשית, מספר הלחמים - שנים עשר - מתקשר למספר שבטי ישראל. החלוקה לשתי מערכות של ששה לחמים, מופיעה ביחס לשבטי ישראל בשני מקומות. במעשה המשכן:

ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם... ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל. ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן.
(שמות כ"ח, ט'-י"ב)

ובמעמד המתרחש בהר עיבל:

"ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי."
(דברים כ"ז, י"א-י"ג)

מסתבר שמספר זה שייך למושגים של 'ברית' ו'זכרון', שהם מושגים קרובים, כפי שניתן לראות, דרך משל, בפסוקי ברכת "זוכר הברית" שבתפילת ראש השנה. הקבלה מפורשת בין המושגים הללו מצויה בדברי ירמיהו: "אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כסא כבודך, זכור, אל תפר בריתך איתנו" (ירמיהו י"ד, כ"א).

לא יפלא איפוא כי גם בהופעה הנוספת של חלוקה זו, בציווי לחם הפנים, יימצאו שני המושגים האלו - "מאת בני ישראל ברית עולם" ו"ללחם לאזכרה אשה לה' ".


מספר נוסף מופיע ביחס ללחם הפנים בהקשר לממד הזמן - הלחם מוחלף מדי שבת בשבתו. המספר שבע קשור למושג ברית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במילה שבועה, ששורשה ש.ב.ע ומשמעותה ברית. שלשת המושגים מופיעים כאחד בברית אברהם ואבימלך:

"ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן... ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. ויכרתו ברית בבאר שבע".
(בראשית כ"א, כ"ח-ל"ב)

הקשר בין לחם הפנים ויום השבת אינו מתמצה בכך, ולשניהם יש כינוי משותף:

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש."
(שמות ל"א, ט"ז-י"ז)

לאור הקשר המספרי והכינוי הייחודי, ניתן לומר כי עריכת הלחם מדי שבת נובעת משייכותו למושג הברית. כך, שני פרטים מתוך ציווי לחם הפנים - מספר הלחמים וזמני עריכתו - משייכים אותו לברית.

אכילה בכלל, ואכילת לחם בפרט, מופיעה בתורה מספר פעמים ביחס לכריתת ברית. כך בברית בין יעקב ולבן (בראשית ל"א, מ"ד-נ"ד), בברית יצחק ואבימלך (בראשית כ"ו, כ"ח-ל"א), ובברית בין עם ישראל וה' אחרי מעמד הר סיני:

'ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח. ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. "
(שמות כ"ד, ו'-י"א)

נראה שאכילה היא פועל יוצא של כריתת ברית. מסתבר שלא האכילה עצמה היא התכלית, אלא עצם העובדה ששני הצדדים מקיימים ארוחה סביב שלחן אחד. כך גם הזמנה לאכול סביב שולחן המלך היא סימן לברית בין המלך והסועד (לדוגמא: "ומפיבושת ישב בירושלם כי על שלחן המלך תמיד הוא אכל והוא פסח שתי רגליו". [שמואל ב' ט', י"ג]). אם כן, לא רק פרטי מצוות לחם הפנים קושרים אותו לברית, אף תוכן המצווה הוא ביטוי לברית.

* * *

הברית מופיעה במשכן בכלי הפנימי ביותר - הארון, הקרוי ארון הברית על שם לוחות הברית המונחות בו. האם יש קשר בין לחם הפנים, הנושא את התואר "ברית עולם", לבין הארון, נושא לוחות הברית?

הדמיון בין ציווי בניית השולחן (שמות כ"ה, כ"ג-ל') לציווי בניית הארון (שם, י'-ט"ז) רב:

ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו. ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו.
וצפית אתו זהב טהור וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו
ועשית לו זר זהב סביב. ועשית לו מסגרת טפח סביב ועשית זר זהב למסגרתו סביב. ועשית עליו זר זהב סביב.
ועשית לו ארבע טבעת זהב ונתת את הטבעת על ארבע הפאת אשר לארבע רגליו. לעמת המסגרת תהיין הטבעת לבתים לבדים לשאת את השלחן. ויצקת לו ארבע טבעת זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעת על צלעו האחת ושתי טבעת על צלעו השנית.
ועשית את הבדים עצי שטים וצפית אתם זהב ונשא בם את השלחן. ועשית בדי עצי שטים וצפית אתם זהב. והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם. בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו.
ועשית קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יסך בהן זהב טהור תעשה אתם.  
ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך.

לפי דברינו נראה להציע שהדמיון מצביע על היחס בין הכלים. הארון נושא את 'מסמך' הברית, והשולחן מממש את אותה הברית, ע"י סעודה משותפת לשני הצדדים הבאים בברית. ארכו ורחבו של השולחן (2X1 אמה) קטנים בחצי אמה מאורכו ורחבו של הארון (2.5X1.5 אמה). על פי דברינו ניתן להסביר זאת בכך שהשולחן הוא מימוש לוחות הברית שהם תוכן הארון, ולכן גודלו מאפשר לו 'להישלף' מתוך הארון. (גובהם הזהה אינו סותר הבנה זו שכן לארון עצמו, ללא הכפורת, אין מכסה).

לדברינו, עיקר מימוש הברית אינו באכילת השותפים אלא בעריכת שולחן משותף. זו הסיבה לכך שהשולחן ערוך ומוכן לסעודה, אף שאין אכילה על גביו. גם אכילת הכהנים מובנת, שכן יכולים השותפים להעניק את תוכן הארוחה לאחר, אם המטרה הושגה בעצם קיומה של הארוחה.

הנחת הלחם על גבי השולחן במשך שבוע ימים מבטאת נאמנה את ממד הברית, שעניינה הוא מערכת יחסים קבועה ויציבה בין הצדדים - "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (בראשית כ"א, כ"ג).

* * *

במרכז עיוננו עמד הניסיון להבין את עניינם של השולחן ולחם הפנים אשר עליו. השאלה התגברה כאשר הסקנו כי כלי השולחן מונחים על גביו, ומציגים את השולחן כערוך ומוכן לסעודה. שלשת הכיוונים שהבאנו בשם המפרשים - אכילת הא-ל, אכילת האדם או העדר האכילה כסמל לשלילת גשמות הא-ל, נתקלו בקשיים מפרטי המצווה.

מצאנו מערכת קשרים בין לחם הפנים לברית - מספר הלחמים, עריכתו מדי 7 ימים, ודווקא ביום השבת. בנוסף, הראנו מספר הופעות של אכילת לחם כביטוי לברית שנכרתה. מתוך כך טענו כי גם עניינו של שולחן לחם הפנים הוא מימוש ברית, זו שחרותה על לוחות העדות, המונחות בארון הברית.

בכך יוצא השולחן מגדר סמל, ומהווה שולחן משותף לעם ישראל ולה', שהוא פועל יוצא של הברית הכרותה ביניהם. העדר פעולות אכילה או הקְרבה בתהליך עריכת לחם הפנים, והצבת מערכת כלי אכילה על השולחן, אינם מצביעים על חוסר הממשות של האכילה, אלא מדגישים את הממשות של שולחן-ברית משותף לשני הצדדים. הברית בין העם ואלוהיו אינה תיאורטית או סמלית בלבד, ויש לה ממשות בעולם המעשי - שולחן לחם הפנים.


בתפילה שיתקיים בנו "תערך לפני שלחן נגד צוררי",
ומתוך כך "ושבתי בבית ה' לאורך ימים".



 

כתיבת תגובה
שם
   
דוא"ל
   
כותרת
   
 
תגובות
טרם התקבלו תגובות

 

 

 
   
כל הזכויות שמורות למחברים ©
שאל את הרב, פרשת השבוע