ראשי בית מדרש מסע אל היום הזה
 
 
 





 

התורה הראשונה של היום
הרב יעקב נגן


לאחר ברכות התורה מופיעים מספר פסוקים ומשניות. מהו ייחודם? מדוע הם נבחרו להיות אלו שמדי בוקר כל אחד בישראל יקיים באמצעותם את מצות לימוד תורה?

אלו דברים שאין להם שיעור
הפאה
והביכורים
והראיון
וגמילות חסדים
ותלמוד תורה

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה
והקרן קיימת לו לעולם הבא
ואלו הן
כבוד אב ואם
וגמילות חסדים
והשכמת בית המדרש שחרית וערבית
והכנסת אורחים
וביקור חולים
והכנסת כלה
ולוית המת
ועיון תפילה
והבאת שלום בין אדם לחברו
ותלמוד תורה כנגד כולם

(מתוך ברכות השחר בתפילת שחרית)

בברכת השחר, בצמוד לברכה על לימוד תורה, מופיע לקט של פיסקאות ממקורות שונים.[1] כך מתאפשר ביצוע מיידי של מצוות לימוד תורה. באמצעות לימוד קצר זה, האדם מתחיל את יומו לא רק בתפילה אלא גם בתורה. תכניהם של קטעים אלו ראויים לתשומת לב מיוחדת, דווקא הם, מתוך הים האין-סופי של מקורות תורניים, נבחרו להיות אלו שמדי בוקר כל אחד בישראל יקיים באמצעותם את מצות לימוד תורה. מהו ייחודם המצדיק את המקום המרכזי שהוענק להם?

בסוף הלימוד נקבע כי "תלמוד תורה כנגד כולם". הסבר אחד מתייחס לכך שהלימוד הוא המפתח לעשייה בכלל ולקיום מצוות בפרט, "גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה"[2] (בבלי בבא-קמא יז ע"א). הלימוד מכוון את האדם אל המעשים הנכונים כיון שמתוכו מתברר לו המוטל עליו, ולפיכך נודעת חשיבות מיוחדת לכך שיומו של האדם ייפתח בלימוד. כפי שנראה בהמשך, המצוות המנויות ברשימה שלפנינו מהוות את היסודות הרוחניים והמעשיים שעליהם האדם צריך "לבנות" את חייו.

על פי פרקי-אבות ישנם שלשה דברים עליהם "העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א, מ"ב). ברשימת הדברים "שאין להם שיעור" מופיעים אותם שלשת עמודי העולם. תורה וגמילות חסדים נזכרים במפורש, ו-'עבודה', שהפרשנים מבינים כעבודת המקדש, מופיעה במשנה כ-"הביכורים והראיון". בניגוד לרוב מצוות המקדש, מצוות אלו ניתנות לקיום על-ידי כל אדם מישראל, ולא באמצעות או בתיווך הכהנים, שלהם תפקיד שולי יחסית. במצות ביכורים מביא האיכר את ביכורי פרותיו למקדש ועומד לפני ה', וב'ראיון' חייב כל אחד להראות את עצמו לפני ה' במקדש בשלשת הרגלים. עשרת הפריטים ברשימה השנייה, המצוות שעשייתן מקנה לעושם פירות בשני העולמות, נוגעות ברובן בעשייה בתחום החברתי ובמערכות היחסים של האדם לזולת ואחריותו כלפיו.

אולם נראה לי כי מעבר לכל האמור, טמון בבחירתו של הקטע הנוכחי סוד עמוק. הקטע שלנו מתבסס על המשנה. הקטע שמקדימו בתפילה, 'ברכת כוהנים', לקוח מהמקרא.[3] שילוב זה מבטא את הרעיון כי התורה, שנתינתה לישראל הוזכרה בברכת התורה, מכילה גם את התורה שבכתב וגם את זו שבעל-פה.

כמובן, שני הקטעים נבדלים זה מזה בנושאיהם: הראשון הוא ברכה מהכוהנים להארת פני הא-ל "יאר ה' פניך אליך", ואילו השני עוסק בחובות הרבים המוטלים על האדם.

למרות זאת, ישנן גם נקודות משותפות, הן מצד צורת שני הקטעים הללו והן מצד תוכנם. ברכת כוהנים כוללת חמש-עשרה מילים, כגימטריה של אחד משמותיו של הקב"ה - י-ה.[4] הפסוק המופיע בתורה מיד לאחר ברכת כוהנים הוא "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". גם תוכנה של הברכה כולל את הרעיון של "שימת" שמו של ה' על ישראל, וזאת באמצעות הארת הפנים, המפגש בין הקב"ה ובין האדם: "יאר ה' פניו אליך [...] ישא ה' פניו אליך [...]". ביטוי נוסף של "ושמו את שמי" הוא "וישם לך שלום", כיון ש-"שלום" גם הוא הינו אחד משמותיו של הקב"ה.[5]

נתבונן עתה בקטע בו אנו עוסקים: בקטע מופיעים חמישה פריטים ש-"אין להם שיעור", ועשר מצוות ששכרן מובטח בשני העולמות. אם כן, בסך הכל כוללת הרשימה חמישה עשר פריטים, כמספר המילים שבברכת כוהנים. חלק מהמצוות המנויות הינן מימוש של תוכן ברכת כוהנים - הארת פני ה' אל האדם ושלום. המצווה השלישית שמוזכרת היא "הראיון" שעיקרה הוא המפגש בין האדם ובין פני ה': "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'"(שמות כ"ג, יז). הפרט הלפני-אחרון הוא השלום - "הבאת שלום בין אדם לחברו", וכך בדיוק מתקיימת הברכה "וישם לך שלום". יתר על כן: כפי שצוין לעיל, רוב המצוות עוסקות בתיקון מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ולפיכך לכולן משמעות של "הבאת שלום".

הזיקה בין הצורה והתוכן של ברכת כוהנים ורשימת "אלו דברים" מרמזת כי כשם שבברכת כוהנים מושם שמו של הקב"ה על ישראל , הרי שגם כאשר עם-ישראל נוהג על-פי מצוות אלו, שורה עלינו שמו הקדוש.

יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:
(דברים כ"ח, ט-י)

דרך אחת בה שורה עלינו שם ה', היא 'מלמעלה'. הכוהנים עומדים על דוכנם, מברכים את העם ומעבירים אליהם שפע והארה. אבל הקב"ה משמיע לנו שישנה דרך נוספת, דרך המתחילה 'מלמטה', בעבודה שבתחום יכולתו של כל אדם. בכך שנשמור את מצוותיו ונלך בדרכיו, נוכל להגיע להוויה בה "שם ה' נקרא עליך". נראה שפסוקים אלו אינם רק הבטחה, אלא גם הגדרה: חברה שחיה על פי המצוות וערכיהן - שתמציתם מצויה ב-"י-ה" הפריטים שברשימות - היא חברה שעליה קרויים שמותיו של הקב"ה.[6]

הנחת היסוד של התלמוד היא שקריאה בתורה היא קריאה בשם ה', וכשם שהקורא בשם ה' צריך לתת '"גודל לאלהינו" - כך גם הקורא בתורה צריך לברך. לאור מה שראינו לעיל אודות היות ברכת כוהנים ורשימת "אלו דברים" דרכים להשראת שמו של הקב"ה על עמו, מתבררת הסיבה שהם הובאו כמימושם של ברכות התורה.[7]

 

קטעי הלימוד של הבוקר יצליחו להתוות את דרכנו לאותו יום, רק במידה שהקריאה בהם מובילה אותנו למודעות כלפי הנאמר בהם. יתירה מזו, גם מי שזכה להכיר את יסודותיהן של מצוות אלו, לא יקבל מהן השראה אם יקרא את הרשימה בהיסח הדעת. לכן, כדי לממש את יעודו של לימוד זה זקוקים אנו לשני שבילים: ראשית, בשלב מסוים בחייו, האדם צריך להתבונן ולהעמיק במשמעותן של המצוות האלו כדי לאפשר לכל אחת מהן לשקף עבורו ערך ומעשה שיעורר אותו מידי יום. שנית, בכל יום הוא חייב לתת לכל פריט את תשומת הלב הנדרשת על מנת שיעורר רגש בלבו.

נסיים בסיפור בנוגע לאחרון הפרטים ברשימה "והבאת שלום בין אדם לחברו". באמצע השבעה על נועם אפטר ז"ל, נכנס אדם לבית משפחת אפטר. יוסי אפטר, אבא של נועם, פנה עליו ואומר לו "השיחה האחרונה שלי עם נועם עסקה בך". האדם נבהל, ויוסי המשיך: נועם סיפר לאביו כמה כואב לו ששני אנשים שהוא מאוד אוהב ומעריץ - האדם שנכנס היה אחד מהם - אינם משוחחים זה עם זה בשל השוני בעמדותיהם הפוליטיות. יוסי סיים את דבריו: "בלוויה ראיתי את שניכם ביחד, זיל גמיר (=תלך ותגמור)."



[1] הקטע שלפנינו הוא על בסיס המשנה בפאה (פ"א, מ"א).
[2] משפט זה הינו פרדוקס מופלא - הלימוד גדול יותר, אך זאת משום שהוא מביא לידי מעשה, כלומר - היעד הוא המעשה, ולכן, לכאורה, המעשה הוא העיקר; מאידך, המעשה אינו יכול להתקיים בלא הלימוד. וחוזר חלילה.
[3] במדבר ו:כד-כו.
[4] המספר חמש עשרה הוא משמעותי בהקשרים נוספים ביחס לבית המקדש, כבחמש-עשרה המדריגות שמעזרת-ישראל לעזרת-נשים, וחמש-עשרה מדריגות אלו הן בעצמן כנגד חמש עשרה פרקי 'שיר-המעלות' שבתהלים (משנה סוכה פ"ה, מ"ד).
[5] בבלי שבת י ע"ב.
[6] השווה בבלי סוטה יד ע"א, שם מובאות דוגמאות להליכה במידותיו של הקב"ה - ביקור חולים, ניחום אבלים וקבורת מתים.
[7] המקור לעצם הרעיון שיש לברך על התורה מצוי בתפיסה העתיקה  כי התורה כולה היא שמו של הקב"ה (ראה למשל את דברי הרמב"ן בהקדמה לבראשית - "עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה"), כפי שאומרת הגמרא בברכות (כא ע"א): 
   מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? 
   שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו".


למאמר הבא בסידרה


לאתר של הרב יעקב נגן: http://www.notes.co.il/yakov

 

כתיבת תגובה
שם
   
דוא"ל
   
כותרת
   
 
תגובות
1.
ללא נושא
אלמוני/ת (1/2/2011)
תודה על הרעיון היפה שיש 15 מילים מול 15 מצוות
תמר חדד מורה לגיור בחיפה

 

 

 
   
כל הזכויות שמורות למחברים ©
שאל את הרב, פרשת השבוע